קריאטידה
ד״ר ננה אריאל
המעטה הלבן מתעתע. לרגע הם נראים כמו אלמנטים דקורטיביים בסלון ויקטוריאני או כמו איקונות בכנסיה, עד שמגיח מתוכם משהו שלא היה אמור להיות שם. אלה הם פסלים שמאחד אותם עיקרון ההבלחה - פה מגיח איבר, שם עלה או צדף, ואין לדעת אם האצבע הכרותה המופנית אליך היא אצבע מורה או אצבע משולשת. הם מעוררי אמון כשם שהם בוגדניים.
פסלי החימר והפורצלן של דנה יואלי מתיכים יחד דקורציה, אלמנטים מהטבע וחלקי גוף, ויוצרים מעין מאובנים סלוניים - אובייקטים לא חוקיים, פרוורטיים, מצחיקים מאוד. הם יוצרים עולם של פורצלן פרוץ שבו מלאכת היד העדינה מופנית כנגד ייעודה ומקבלת תפנית געשית - הם דומים יותר לסטנד אפ על שרידים מפומפיי מאשר לכלים בטקס שעת תה.
הפסלים לא מהוגנים מספיק כדי לגלם את תפקיד האלמנטים הדקורטיביים הנאיביים שאפשר להתענג עליהם, אבל גם לא בוטים מספיק כדי לספק את יצר השערורייה ולזעזע את הבורגנים. לא מתאים להזדעזע ממלאכת יד. הם נמצאים בין התענוג לזעזוע, מעוררי חיוך ואי שקט, מייצרים רעש לבן. כמו בעבודות שלה בעבר, יואלי יוצרת עולם אשכנזי פגאני - עולם גועש ופרוורטי במעטה צחור.
קריאטידה היא עמוד תומך מפוסל בדמות אישה שהוצב במקדש באקרופוליס באתונה. נשות האבן ספק נושאות את המבנה הקדוש על גבן, ספק כורעות תחתיו. אבל הקריאטידה של דנה יואלי היא פסל מבותר שהולחם מחדש, מופקע מהקשר וחסר תועלת, כזה שלא יכול להחזיק על גביו כל משקל. הוא מבקש, ואפילו תובע, לא לתמוך בשום קדושה.